מנחם שמי (1897–1951) נמנה על קבוצת הציירים שפעלו בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20, אלה שפרצו דרכים והניחו את היסודות לאמנות הציור הישראלית כפי שהיא מוכרת לנו כיום.

שמי הצעיר עלה מרוסיה לירושלים והצטרף ל-"בצלאל" כדי למצוא לעצמו דרך אמנותית ברוח המזרח שתהלום את מאווייו לשלב בין המורשת האמנותית שאותה ספג בבית הוריו ובאקדמיה לאמנות באודסה, ובין המאפיינים של מיטב התרבות הבינלאומית כפי שבאו לידי ביטוי בעיקר בציור הצרפתי ובמרכזו בפריז לבין סגנון חדש וייחודי שנועד לבטא את אמנותו של הצייר היהודי – הישראלי במולדתו החדשה: ארץ ישראל. כל חייו של שמי, למרבה הצער קצרים למדי, הוקדשו להתמודדות אמיצה, עקשנית, מתמידה באתגר להתוות לעצמו סגנון אמנותי אישי-ייחודי שיעמוד במבחני האיכויות הגבוהים ביותר, כפי שהם מקובלים על "אסכולת פריז" למשל, ועם זאת יבטאו את הארצישראליות במיטבה על תכניה, נופיה, אווירתה וצבעיה מתוך צריפתה בכור ההיתוך שבנפשו של האמן פנימה.

בפעילותו במשך כשלושה עשורים העמיד שמי את עצמו במבחן מתמשך של התנסות בסגנונות הציור הרווחים אך תמיד מתוך בחינה עצמית מעמיקה ולעולם לא על דרך של התבטלות והשלמה. יצירתו על פני השנים מעידה בסגנונה, בקשת צבעיה, באיכויותיה על התהליך האישי מאד שבו התנסה.

האתר נועד לשקף תהליך זה מראשיתו ועד לפסגתו בשנות חייו האחרונות ממש, היא תקופת עבודתו בצפת, כאשר על רקע של מצוקה קשה בעקבות נפילת הבן במלחמת העצמאות עבר על שמי פרץ יצירה מקורי שבו סינתזה מופלאה של צורה, צבע ואהבה רבה אל מושאי הציור.